בתקופה הזויה בה אנו חיים כיום, בעת בה בכל שנה נערכות חתונות באולמות פאר ובגני אירועים, קבלו הזוגות המיועדים הנחיה, כי אם ברצונם להינשא, עליהם לערוך את חתונתם במסגרת מצומצמת עם מספר מועט של מוזמנים.
בלית ברירה נערכו החתונות במקומות שבזמנים רגילים לא היה עולה על דעתם להתחתן במצב כזה.
בעיקר החגיגות התקיימו בבתים פרטיים עם חצר גדולה, או בכל מקום אחר מלבד המקומות בהם נהוג היה לערכן.
הסיפור שלמטה מזכיר לי כי לפני שנים רבות אחותי ובעלה ערכו את חתונתם על גג של בית פרטי, לא מאותה סיבה שבאה עקב הנחיה, אלא שלהתחתן באולם מפואר ידם לא השיגה זאת.
הסיפור רובו אמת עם מעט תוספת דמיונית.
©
המזוודה
כשהמשפחה מרובת ילדים, השמחות מרובות גם הן. לידות, בר-בת מצווה, חתונות....
כל חתונה והסיפור שלה. ואספר על חתונתה של אחותי.
כל המשפחה על טפה, מזוודותיה, הגענו מאזור המרכז לתחנה המרכזית בירושלים, ומשם לאחת השכונות בפרברי העיר.
בשעה טובה הגענו לבית המחותנים, המזוודות פורקו מתוכנן. כל אחד נטל בגדיו, אביזריו והניחם בצד עד ללבישתם לעת ערב.
זעקת שבר נשמעה בחלל הבית מפי אמי: "המזוודה שלי, איפה המזוודה שלי?"
בתוך המזוודה היו פמוטי הכסף שעברו בירושה מדורי דורות במשפחה ומיועדים לזוג הצעיר.
שעון זהב עתיק עם שרשרת, שעבר מאב לבן, ערכו לא יסולא בפז, כמתנה לחתן.
ובנוסף השמלה והתכשיטים אותם הייתה אמורה אמי ללבוש ולענוד באירוע.
מזוודתה לא הייתה בנמצא.
"אימא, תירגעי, אנחנו נמצא את האבדה. המקום היחידי שבו הנחת את המזוודה מידיך היה בתחנה המרכזית".
"כן, בתחנה המרכזית! ממש מקום למצוא מזוודה! הרי כל אחד שיראה אותה יחמוד אותה לעצמו!".
אמי לא הייתה מסוגלת להירגע, דמעותיה זרמו על לחייה וצמרמורת הרטיטה גופה.
החתן הציע מיד לנסוע לתחנה כדי לחפש אחר המזוודה. הקים את אמי הרועדת והוליכה למכוניתו.
בתחנה, סובבו כה וכה, והנה המזוודה מונחת ליד עמדות הטלפון. אמי, אורו פניה, "הנה, הנה המזוודה שלי". בצעד קליל ניגשה למזוודה, הרימה אותה. באותו רגע כף יד גדולה הונחה על כתפה וקול בס עמוק אמר: "גברתי, בגילך, לנסות לגנוב את מזוודתי, לא, לא ילך לך". עיניו שוטטו כדי לחפש שוטר.
"אדוני, אולי ההפך? אולי זה אתה הוא שגנב את מזוודתי? איבדתי מזוודה בדיוק כזו שאתה טוען כי היא שלך".
"בואי גברתי, נפתח אותה, ונראה מה היא מכילה".
אמי בציפייה נרגשת לפתיחת המזוודה ביודעה כי האוצרות שהוטמנו בם ייגלו לעיניה, עקבה אחר ידיו הפותחות אותה.
"לא, לי לא היו חולצות גבריות".
"לא, לא מכנסי גברדין ירוקות".
"לא מכשירי גילוח, רגע, מה קורה, מי החליף את החפצים בתוך המזוודה שלי?".
"גברתי, האם חשבת אולי שמזוודות כאלה באותו גודל וצבע נמכרות בהמוניהן בחנויות".
הבינה כי חשדה בכשר, התנצלה. הצמרמורת והדמעות שבו לפעולתן.
החיפושים נמשכו.
לפתע צדו עיניה גבר צעיר, יושב בכיסא גלגלים וחפצי דסקית פזורים סביבו, ולידו מונחת המזוודה שצבעיה תואמים לאבידה.
הפעם, בזהירות, ניגשה אליו ושאלה האם המזוודה שייכת לו. ענה, לא, מדוע? אמי ענתה ייתכן וזו מזוודתי שאבדה.
כדי להיות בטוחים, ולאחר שהבחור ביקש פרטי זיהוי תוכן המזוודה, נפתחה, ואכן כל התכולה הצביעה כי זו המזוודה הנכונה.
בעוד המזוודה פתוחה, סיפר הצעיר כי המזוודה לא שהתה לידו מעת שאבדה, אלא ביקרה במקום אחר.
"במקום אחר?"
"כן. והסיפור הוא שאני ראיתיך באותו רגע בו עלית לאוטובוס והמזוודה היתומה נשארה מאחוריך, שני נערים שהיו בקרבת מקום, לא פקפקו לרגע, חטפו אותה, רצו לאחת הפינות, פתחו, וראו כי טוב. כנראה מיומנים היו בנושא איסוף מזוודות יתומות. פרשו שמיכה שהייתה ברשותם לשעת הצורך. פשפשו במזוודה והניחו את תכולתה עליה, וכתגרנים בשוק הציעו את הסחורה למכירה לקהל העובר הלוך ושוב. לו רגליי היו פעילות, לא היה קל מזה. פשוט הייתי רץ לעברם, מבריח אותם, ומעביר את המזוודה למחלקת אבידות ומציאות. למזלי ולמעשה למזלך, באותו רגע חלף שוטר. נפנפתי בידי שיקרב אלי. סיפרתי לו את סיפור המזוודה והצבעתי על הנערים.
השוטר לא היסס לשנייה, ניגש אליהם והם מרוב בהלה פתחו בריצה מטורפת אל מחוץ לתחנה. השוטר הניח להם לברוח, כי הבין שהסחורה כנראה מאוד יקרה למישהו.
אסף את החפצים, הכניסם למזוודה, ניגש אלי וביקשני לשמור עליה לידי, כי בוודאי יבואו לחפשה, ובאם עד הערב לא יבוא המאבד, תימסר המזוודה למקום המיועד בו מחפשים אנשים חפציהם שאבדו".
אמי פתחה את המזוודה שוב, לבדוק כי אכן שום פריט לא נמכר. בעודה עושה כן. שם חתנה יד על כתפה ואמר: "אימא, הפמוטים מיועדים לכלתי ולי וזוהי מזכרת נפלאה, בקשתי היא שאת השעון, שגם הוא מזכרת משפחתית, לתת לצעיר זה, אשר גרם למעשה שכל התכולה תחזור אלינו, כי בלעדיו היו מתפזרים החפצים לכל רוח".
אמי, בידיים רועדות, מסרה את השעון תוך מחשבה כי בתה הצליחה בבחירתה.
Comments