חג הפסח הגיע ועמו חגיגות ליל הסדר.
בשנה שעברה חגגנו את הסדר, בגלל הסגר, כל אחד בחדרו, האוכל הוגש לנו בקופסאות, היה עצוב. הגעגועים ללילות סדר בחיק המשפחות המורחבות היו רבים.
השנה, לשמחת רבים, לאחר שחוסנו פעמיים, הותר לדיירי הבית לצאת ולחגוג עם משפחותיהם, עם ההמלצה להשתדל לא להתקרב מדי לצאצאים הצעירים שעדיין לא חוסנו.
אישית הוזמנתי לחגוג מחוץ לדיור, אולם לאחר החלטה, כדי לא לקחת סיכון מיותר, ובנוסף שבמשפחתי המורחבת כשחוגגים את ליל הסדר זה מתבטא בארוחת ערב חגיגית ובהתעסקות עם הניידים. אמנם השמחה רבה, והצחוקים מתגלגלים, אך אין כל קשר לליל הסדר.
מאוד התגעגעתי לשבת בין מסובין ולחגוג את החג כהלכתו, מאחר וגדלתי בצעירותי בבית דתי ובזיכרוני נשארו אותם לילות כמשהו ייחודי משאר הלילות.
לבסוף החלטתי להישאר פה אצלנו, כי נאמר ליל שכאן הסדר מנוהל כהלכתו.
אכן כך היה. נכנסנו לחדר האוכל המקושט בפרחי האביב. השולחנות ערוכים חגיגית, עם תפריט, עם הגדות וקערת הסדר כהלכה.
האוכל, פשוט התלבש לנו על כל תחושות הטעם הטוב. מצות, כבד קצוץ, סלמון, מרק עם קניידלך, מבחר מנות עיקריות, ומנה אחרונה מתוקה.
גולת הכותרת היה עורך הסדר. הגיע אלינו גבר צעיר, חמוד, הוא שניהל את הערב. ברגע שפתח את פיו הבנו שהוא הולך להנעים לנו את הערב ובגדול. קולו כקול הזמיר ניגן באוזנינו מנגינות ואפשר לומר שדמעות צצו בזוויות עיני, לפחות שלי, דמעות של זיכרונות מבית אבא שניהל את הסדר ואנו הקטנים מסובים סביבו וקשובים לכל מילה היוצאת מפיו, אמא טורחת ודואגת כמו אמא אווזה לאפרוחיה, שלא יחסרו לנו מטעמי האוכל שהכינה ביגיעת כפיה.
בזמן האוכל, הסתובב החזן בין המסובים, שוחח עימם, סיפר להם שגדל בבית שמש, שירת בצה"ל, למד בבית ספר לחזנות, וכן, מוזמן גם לחו"ל לחזן בבתי כנסת יהודיים.
שאר הערב עבר בשירה אדירה של דיינו, אחד מי יודע, חד גדיא.
בהיכנסי למיטתי באותו ערב, שחזרתי לי את האירוע שחוויתי, פניהם של אמא, אבא ז"ל נשזרו בין מחשבותיי, ואילו מישהו היה רואה אותי באותו רגע, היה רואה ילדה קטנה בגוף אישה מבוגרת, מאושרת.