זה עתה סיימתי לצפות בתוכנית על הגיל המבוגר בנושא אהבה בגיל זה לאחר גירושין, לאחר התאלמנות וכו'.
תוכנית מאוד מעניינת. תוכנית אשר הזכירה לי אותי כיצד אני חוויתי לאחר שהתאלמנתי את המפגשים עם בני המין השני.
נכנסתי לסיפורים שכתבתי ומצאתי את הסיפור שמאוד מתאים להיכלל עם קטעים על זוגיות בגיל המאוחר.
בחלקו היה זה סיפור מציאותי.
שנתיים מסתובב אביאל האלמן במשעולי חייו בגפו, מסרב להתנחם ולהשלים שחוה אשתו פרשה מהנתיב בו הלכו שניהם לאורך שנות דור. בבת-אחת נקטע חוט זוגיותם. חוה הלכה לגן העליון בעקבות דום לב קטלני, שקטפה מזרועות בעלה האוהב בהותירה אחריה סבל ומכאוב.
במועדון "גיל הזהב", עטרה, אישה נעימת הליכות, ישובה מוקפת במעגל חברותיה המצפות למוצא פיה המנפיק פנינים מרתקות. בהיסוס התקרב אביאל לחבורה, השתלב בשיחתן, כוון מבטו לעטרה ורמז לה שתצא אל המרפסת. עטרה, המבינה בענייני רמיזות, בקשה סליחה מחברותיה והלכה בעקבותיו.
אביאל, כנער מתבגר, בקול מרוגש, לוחש באוזני עטרה, כי מצאה חן בעיניו מרגע בו נח מבטו עליה, ושואל האם היא מוכנה לחוות עמו בשניים את המשך חייהם. עטרה נענתה לו בחיוך מקסים.
בחלוף הזמן החלה עטרה לשים לב, כי בכל שיחה המתנהלת ביניהם, מבצבץ שמה של אשתו ז"ל, ונשמתה שכנראה לא מצאה את המסילה למרומים, מרחפת מעליהם. כל פעולה שהיא, עטרה עושה, נתונה להשוואה בינה לבין המשקיפה מעל.
כשהזמינה אותו בפעם הראשונה לארוחה בביתה, עם הנגיסה הראשונה, התעוותו פניו להבעת צער באומרו:
כשנסע הזוג הטרי לטיול בחו"ל, כל נוף הזכיר לו כיצד היה נהנה בחברת המנוחה, איך התלהבה מכל אתר, מכל טירה, וברור שכל כניסה הייתה כלולה במחיר.
כאשר נכנסה עטרה לאחת החנויות כדי לקנות לעצמה דבר-מה והפריט לא היה במחיר מציאה, ציין איך חוה הייתה חסכנית, בדקה בשבע עיניים, עשתה סקר מחירים בכל החנויות בסביבה, ולבסוף קנתה בזו שהציעה מחירים הזולים ביותר, מה יש, למה לבזבז כסף שלא לצורך? נכון שזו לא קמצנות? זו חסכנות!
הבינה עטרה, כי היא בבעיה כפולה, גם הקמצנות, סליחה, החסכנות המרובה שלו וכן הזכרת בלי הרף, את שמה של עליה השלום. זיק של שובבות ניצת בעיניה והחליטה לשים קץ לדבר.
בפעם הבאה מיד כשהחל להזכיר את חוה, קטעה דיבורו והחלה לספר איך בעלה מוטק'ה ז"ל, היה לארג', איך פרגן לה קניות בחנויות היקרות ביותר, איך בילו יחד בנעימים במסעדות יוקרתיות, וכן הלאה.
אביאל הרגיש שמשהו פה לא מסתדר לו, מדוע היא מזכירה כל הזמן את בעלה המנוח, היא חייבת להפסיק לחשוב עליו, בפיה, הרי יש לה אותו. התריס בפניה.
והיא: אביאל, מכיר אתה את הפתגם: "הגמל אינו רואה את דבשתו?"
"כן, כמובן, אך מה שייך הגמל לפה".
"שייך ועוד איך שייך. האם שמת לב כיצד אתה מונה כל הזמן מעלותיה של חוה כאילו והיא עומדת למכירה פומבית, וככרוז מכריז על הסחורה המשובחת ועושה השוואות בינה לביני?"
"אני?"
"כן, אתה!"
באותו ערב ישבו וחתמו על הסכם בתקיעת כף, על התחייבות, שכל המזכיר פעם אחת את שמם של המנוחה או המנוח, מתחייב להזמין את השני למסעדה המפוארת ביותר בעיר וקניית מתנה בעלת ערך כספי יקר.
עטרה, שידעה כי אביאל, בחור טוב, אבל חסכן, ישתדל מאד לשמור על התחייבותו זו.
ואכן קרה את אשר צפתה, כל פעם ששם אשתו חוה עמד לו על קצה לשונו, מיהר להכניסה לפיו, כי ידע איזה מחיר יצטרך לשלם עבור הזכרת שמה.
לאחר מכן התנהלו חייהם על מי מנוחות, המנוחים נחו בשלום על משכבם, והם - חיו באושר ואושר עד עצם, עד כמה שהוקצב להם.
