לפני כניסתי לדיור, ישבנו בניי ואני לשיחה אודות מה טומנים בחובם חיי העתידיים. הועלתה נקודה מאוד חשובה לאחר שצפינו בדיירים, במספר לא מועט, הנעזרים בהליכונים ובכיסאות גלגלים.
"אימא, כיצד תתמודדי עם מראות אלו, מכירים אנו אותך כי נפשך נחמצת ומרחמת כשרואה זאת".
אמת, חששתי. בימים הראשונים, בהליכתי בין המכשירים, ראיתי רק את המכשירים, ולא יכולתי לסלק מהמחשבה איך, אולי, בעתיד חס וחלילה מצבי יהיה דומה. אין אפשרות להתחמק מהם. הם עוברים מול פניי.
בתחילה זה היה לא פשוט. לאט לאט התחלתי להרים את מבטי מעל המכשירים ולראות אנשים וכששוחחתי עמם, הפלא ופלא, תחושות חדשות מילאו לבי ומוחי. ראיתי את כל אותם אלה שבעתיד מיועדים להיות חברותיי וחבריי ולמכשירים אין שום תפקיד בהתנהלות זו. תוך כדי נזכרתי בסיפור שכתבתי בנושא. לא תיארתי לעצמי שבעתיד הלא רחוק סיפור זה יהיה סיפור שייכנס לרקמת חיי.
כשירדה עטרה במדרגות המוליכות מדירתה לחדר האוכל שמעה קול הקורא בשמה, ברגע שרגלה האחת מונחת על המדרגה והשנייה תלויה באוויר, סובבה ראשה לראות מי הקורא. כשרצתה להמשיך ולרדת, השילוב בין רגל אחת באוויר ואחת על המדרגה, היה מאד לא מוצלח, רגלה שנשארה ללא מדרך עשתה פסיעה נוספת, איבריה ביצעו שמיניות לאורך המדרגות, קול פצפוצים מבעיתים התרחשו בגופה. כמה שהשתדלה להיאחז במשהו שיעצור תהליך אלים זה, לשווא, ומה שהתרחש – עילפון, אמבולנס, בית-חולים.
התעוררה בתוך חדר לבן, אנשים לבושי חלוקים ירוקים נעו סביב מיטתה. כאב עז השתלט על גופה. סופר לה כי נותחה באגן הירכיים, איבר רגיש ומועד לשבירה בגוף המבוגר.
כל ניסיון לרדת מהמיטה נכשל.
הליכון (המילה האחרונה בעיצוב) הובא כדי שתיעזר בו והיא הביעה התנגדות.
"מה אני תינוקת שזקוקה להיתמך ע"י מתקן מכוער זה?".
הוסבר לה כי מכשיר זה יהווה מעתה בן זוגה להליכה עד שתשוב לקו הבריאות.
"מדוע אתם לועגים לי? בן-זוג היה לי רק אחד ויחיד, אותו איבדתי ואין לו תחליף".
ההליכון עמד מבויש לצד מיטתה, ממתין לעטרה עד שתתרצה להסתייע בו.
בחוג למלאכת-יד בו השתתפה, השתדלה שלא להחסיר שיעור. לפני שנכנסה לדור בדיור מוגן ולפני שיצאה לגמלאות, עסקה בהוראת מלאכות יד. עברה גדוש היה בזיכרונות של חפצים יפים שנוצרו מכישרונה וידיה.
ביום שלישי, יום בו התקיים החוג, העיפה מבט לעבר ההליכון. אין ברירה צריך להתחבר אליו, כי רק בעזרתו תוכל להגיע לחדר החוגים.
עלה במוחה רעיון, אשר כבר בחדרה החל לרקום עור וגידים. לקחה את חליפת בעלה, ששמרה למזכרת ממלתחתו המפוארת, פרמה אותה, תפרה חליפה קטנה מותאמת למידות ההליכון, פרסה צעיף גברי ומעליו הניחה את תמונת בן-זוגה, בצורה אנכית. זהו, עכשיו עם "בן-זוגה" השלימה עם זה שההליכון הולך לשמש לה כבן-לוויה.
רעיון זה סחף אותה קדימה. בכל פעם החליפה תלבושת. פעם בגדי תינוקת ותמונה של נכדתה. פעם בגד ספורט ותמונה של נכדה הבכור. בתה לא הבינה מדוע בכל פעם בקשה בגד זה או אחר של נכדיה.
כשהייתה יורדת לחדר האוכל או לאחד מהחוגים, דיירי הבניין היו מצפים לה כדי לראות לאיזו דמות ייהפך ההליכון באותו היום. המראה היה מאוד משעשע וסביבו נסבו שיחות מעלות מורל, וכן הצעות עפו מכל עבר לפריטי מלתחה נוספים.
בחדר הכושר, בעשותה תרגילי חיזוק לפי הוראות הרופא, כשעמד ההליכון בפינת החדר, עורר תשומת לב ומדי פעם ניגש אחד המתאמנים וניסה לעלות על מכשיר זה, אך ללא הצלחה. המכשיר נענה אך ורק לעטרה, היה בן-זוג לא בוגדני.
בחדר אומנות החגיגה גדולה. נשים רבות נרתמו להכנת הבגדים עבור אותן נשים אשר נעזרו בהליכונים, המשיכה ברחבי הדיור והעלתה חיוכים על פני כל הנפגש עמן. עיסוק זה הביא לסיפוק עצום בצדו.
כשהחלימה עטרה, ההליכון עם בגדי בעלה ותמונתו הוצבו בפינה מיוחדת בחדרה כדי שישמש מזכרת לאין דבר העומד בפני ההחלטה להשלים עם מצבים מסוימים ומתוכם לצאת למחוזות נפלאים.