לפני שאמשיך באינפורמציה אודות החוויות והפעילויות בדיור שלי, מכניסה פוסט זה כצו השעה.
המכה ה-11 צצה בעולמנו. נגיף קטלני קטנטן השתלט על מהלך חיינו.
המטוסים חונים בשדות התעופה ואינם ממריאים.
בתי מלון, קניונים, אולמות אירועים, אוטובוסים מסיעים מעט מאוד נוסעים ועוד ועוד חסימות והסגרים.
בכל יום מדינה אחרת מודיעה כי הקטנטן פגע באנשיה.
רוצה לספר לכם על המקום בו אני נמצאת. דיור מוגן. מקום שכל מהותו להגן על דייריו ולדאוג לבריאותם.
בחברה אליה שייך הדיור מוגן בו אני מתגוררת, מנהל כלל הדיורים, יורם, ניר מנהל הסניף שלנו, כלל אנשי הצוות פועלים ימים ולילות בהעלאת רעיונות חדשים שמהותם הגנה על אוכלוסייה שבחלקה הגדול היה כדאי מאוד שלא יידבקו במחלה אכזרית זו.
בשמי ובשם כלל הדיירים – תודה ענקית.
הרופאים בהיכון למקרה וחס וחלילה, טפו, טפו, טפו, דיירים יזדקקו להם.
המקום נסגר בפני מבקרים. קרובי משפחה אינם נכנסים. כל אדם חיוני למקום כשנכנס חותם על טופס כי לא הגיע מארץ זרה. בקבוקי ג'ל חיטוי מוצבים בכל פינה כדי שהנכנסים יחטאו את ידיהם.
לדיירים עדיין יש אפשרות לצאת מחוץ למקום, בחזרתם גם הם מחויבים לחיטוי הידיים. אולם כפי שאני רואה, באמת אין מצב רוח לצאת שלא לצורך חיוני.
כל הפעילות התרבותית הופסקה כדי שהדיירים לא יתכנסו בצפיפות מעל 10 אנשים.
הפעילות העיקרית היא להיות צמודים לטלוויזיה ולהרגיש קצת מזוכיסטים בהאזנה לכל הפרשנויות, זפזופ בין ערוץ לערוץ אולי מישהו יבשר שהעסק הסתיים.
רעיון חמוד להקרין 3 פעמים ביום סרט באולם תרבות, אולם בכל פעם מספר מועט של צופים הרחוקים זה מזה.
כשירדתי ללובי הופתעתי לראות סלסלות עם ממתקים מוצבות ליד הקבלה. כששאלתי מה זה? נעניתי, אפרת, זה כדי להמתיק את גלולת החרדות.
חדרי האוכל נסגרו. מנהל חדר אוכל, דוד, כל מחשבותיו נתונות כדי לא לסכן את הדיירים והוחלט פשוט לספק לדיירים את הארוחות לחדריהם. עבודת קודש נעשית פה.
למעשה מה שנשאר לנו לדאוג הוא לצאצאינו למענם ולמעננו ולבקש מהם שישמרו על עצמם ולא יעשו שטויות.
מנשקת את המזוזה, מתפללת ומקווה שמישהו, באיזה שהוא מקום, האחראי על עולמנו, יעשה ככל שביכולתו כדי למגר את הנגיפים המזיקים שאין בהם כלל תועלת בעולמנו.
מאחלת לכל עם ישראל, ולכלל העולם שכל האירועים האלו שנחרטים בתקופה זו בזיכרוננו, פשוט אותם תאים אפורים של זיכרון זה יעופו מחוץ למוחנו.
ואיך מסיימים – ובא לציון גואל – אמן.