פוסט 13 - המשך קורות הקורונה

כל יום אנו חווים חוויה חדשה. ההנהלה וצוות העובדים מכינים לנו הפתעות מענגות וזאת, עקב המצב הקשה השורר בארץ, כדי שהמורל יעלה וחס וחלילה לא ירד.

בשעה 9:00 בבוקר שמעתי מבעד לחלוני תחילה של שיעור התעמלות. הסתכלתי ומה רואות עיניי

את מדריכת הספורט מדריכה את הדיירים העומדים במרפסות ומעבירה שיעור תרגילים וזאת רק כדי לשמור על גופנו שימשיך לפעול מאחר וכל חוגי הספורט חייבים היו להתבטל.

המנהל ניר עומד לידה ומבצע גם הוא את התרגילים ומנהל אחזקה עם רמקול מעביר לנו הוראות בזמן שעוקב אחרי המדריכה.

רצתי למרפסת השכנה כדי להשתתף. פתאום שומעת את ניר מלמטה: אפרת, זוזי משריק 2 מטר. חיוך עלה על פניי וזזתי מאחר ובימים אלה כל הזמן אני שומעת – שני מטר – שני מטר – וזאת כדי להגן על הדיירים שלא יתקהלו ויישמעו להוראה הנפוצה כיום. בבקשה תתרחקו אחד מהשני כדי שחס וחלילה הנגיפון הפושע לא יחדור למרחב המחייה שלכם.

לאחר מכן סביב הבניינים נשמעה מוזיקה. הדיירים נשארו במרפסות והאזינו בהנאה. ירדתי למטה כדי לצלם את האירוע ומה רואות עיניי. חלק נוסף ישב במרפסת הגדולה. 2 מטר אחד מהשני והזמר עם כלי נגינה ניגן שירים ומנגינות שהקימו מספר אנשים מכיסאותיהם והחלו לרקוד. אבל רק 2 מטר אחד מהשני. האחות הראשית מסתובבת ביניהם ומבקשת להישמע להוראות.

בני סיפר לי היום כי זה שודר בטלוויזיה הכללית. לא ראיתי. אך נהניתי לראות שגם אנשי החדשות ערים לתופעות שנוצרו עקב המצב ואני מקווה כי עוד ועוד פינות חמד כאלה ייווצרו ברחבי העיר.

אגב החוג לדרמה בו אני משתתפת כרגע הושבת. יצרתי קשר עם הבמאי שלנו כדי לשאול לשלומו. ענה לי כי כרגע מובטל וזה לא פשוט עבורו.

הצעתי לו שיפנה להנהלה שלנו ויציע עצמו, הוא שחקן, זמר ורקדן. מדוע שגם הוא לא יופיע לפנינו בקטעים להנאתנו. אני מאוד מקווה שאכן יעשה זאת וברור שכל זאת יתבצע ממרחק סביר עם מיקרופון.

הפינוקים פה מעל ומעבר. גם לגוף וגם לנשמה. הובטח שמדי יום יחזרו פעילויות אלה.

היום דפיקה בדלת. שרה'לה מדריכת האומנות מגישה לי שקית ובתוכה קופסת צבעים עם דפי צביעה. חייכתי בתודה וחשתי חוזרת לימים בהם אני הייתי נותנת לנכדותיי מוצרים אלה.

אני בטוחה שיש בשק הרעיונות של הצוות עוד ועוד הפתעות. יושבים בישיבות סיעור מוחות ומחפשים את הדרך הטובה להקל. (כל הכבוד).

בשעה 11:00 מוגשים קפה עם עוגות ומיצים. בשעה 16:00 חוזר על עצמו.

אין נכנס לדיור ללא סיבה הכי מוצדקת. גם אם יש ויכוחים, כוח ההקפדה על שמירת הדיירים מנצח.

היום בכל זאת יצאתי לסופר-פארם כי חייבת הייתי לרכוש מספר מוצרים חיוניים בעבורי. המילה חיוני מאוד פופולארית בימנו וכל חפץ נהפך לחיוני.

מאחר ויש חוסר במסכות הגנה. יצרתי לעצמי אחת כזו. ראיתי ביוטיוב כיצד מכינים אותה. לקחתי מגבון נייר. קיפלתי למניפה. חיברתי גומיות בצדדים. הדבקתי פד תחתונית ששמעתי בטלוויזיה מפי אחות שהפד באישור משרד הבריאות המודבק בתוך המסכה שווה מאוד כמגן . לחיוכים, הדבקתי מבחוץ נצנצים, לבשתי כפפות גומי ויצאתי בהרגשה טובה כי מוגנת אני והקורונה לא תעז להתקרב אלי. כשחזרתי כמובן בדיקת חום, מריחת אלכוהול על הידיים וכניסה מאושרת.

בעתיד הקרוב יהיו עוד ועוד סיפורים בנושא והלוואי ואתבדה.

בכל זאת אמרתי לעצמי, אפרת, די קורונה, חזרי לתחילת פתיחת הבלוג עם סיפורים יפים עם

עם המלצה, כשהטירוף יעבור, כל אדם המגיע לגיל מתקדם, יעשה חושבים טוב טוב ויגיע לבחירה בין חיי לבד ובדידות בביתם בין 4 קירות, או כניסה למקום כמו שמתארת אני ביומני, כדי לחיות עד 120 בצורה הנפלאה ביותר.