מדי ערב כשאנו החבורה מתאספת בלובי, תוך כדי שיחה בין הדיירים, לעיתים המספר נתקע עם מילה שאינו זוכר או עם סיפור שכבר סיפר שוב ושוב. למראה מבטו העצוב, אנו מחייכים ומרגיעים אותו, כי, ברור שבגיל מתקדם הזיכרון מתחיל לזלוג מהמוח ופה זה מתקבל באופן אחר מאשר מול אוכלוסייה צעירה. איך אומרים, כולנו בסירה אחת וממשיכים לשוט.
אספר לכם כיצד אביבה מצאה פתרון ל"בעיה" זו וזהו סיפורה:
©
הלילה היה חשוך. לאחר ההצגה ב"הבימה" נפרדתי מחברותיי ופסעתי לעבר ביתי. אורות קלושים בצבצו מבין ענפי העצים הסבוכים בשולי המדרכה. לפתע שמעתי רחש מוזר מאחורי גווי, כהרף עין הפניתי ראשי אחורה, דמות חמקנית כופפה עצמה מאחורי גדר אבן של אחד הבתים. רבות שמעתי וקראתי בעיתונים על אותם כייסים או אנסים העוקבים אחר נשים קשישות במטרה להרע להן בכל צורה. עדיין לא חששתי, אולי מקרה הוא זה. המשכתי הלאה...
חוה חברתי, קטעה דבריי ובמקומי המשיכה בסיפור:
אולם כשנשמע שוב רחש ושוב הפנית ראשך, הבחנת כיצד הדמות מגבירה צעדיה וממש נצמדת אליך, ואת בתנועת ריקוד סובבת מלוא גופך כלפיו, ועם התיק אשר כנראה היה מיועד להיחטף בידי אותו בן-בלייעל...
חוה איך את יודעת, הרי לא היית נוכחת שם, מה, שוב התחלת עם הטלפתיה בה את מתעסקת כל הזמן?
אביבה סיפרת לי כבר, אינך זוכרת, שלשום.
לא ויתרתי, המשכתי, ושוב נקטעתי ע"י חוה:
"סיפרת לי כבר!".
למה לא אמרת לי? מדוע את נותנת לי לספר שוב ושוב!
אני בכל זאת חייבת לסיים את הסיפור, והיא לא מוותרת וממשיכה:
נתת לו עם התיק מכה הגונה, הוא התקפל, נשכב על המדרכה...
אני לא מאמינה, ממש כאילו שלקחת חלק בסיפור, אמרתי.
"אביבה סיפרת לי את הסיפור ואני פשוט חוזרת על התוכן".
בלית ברירה הוחלף הנושא. בלבי נשארה התחושה כי עדיין לא מיציתי סיפורי, איך אפשרי לספר למישהי שנתקעת עם המשפט "סיפרת לי כבר!"
בביתי, תוך כדי שיטוטי בין חדרי הבית, בהאזיני לדממה הזועקת מכל עבר. התבוננתי בפני בעלי ז"ל הנשקפות אלי מבעד לזגוגית תמונתו התלויה על הקיר. בעצב חייכתי ובקול חרישי לחשתי אליו: "יוסי'נקה, מתגעגעת אליך, אתה חסר לי מאד, אוזן קשבת היית לי, מעולם לא קטעת סיפורי, אפילו אם שמעת אותו מספר פעמים, סיפור מעניין אפשר לחזור עליו שוב ושוב, נכון?" להרף-עין נדמה היה כי בעלי שולח לי חיוך קצרצר כמו ומאשר דבריי.
בכל זאת הבינותי כי נמצאת אני בבעיה, כל פעם בספרי סיפור לאחת מחברותיי, צריכה להפעיל מוחי התשוש ולזכור מה סיפרתי ולמי.
באותו רגע גמלה בלבי ההחלטה להכניס לביתי חיית מחמד לה אוכל להשיח לבי.
למחרת בבוקר ניגשתי לחנות חיות מחמד בקרבת ביתי. שאל אותי המוכר: כן גבירתי אפשר לעזור. עניתי לו, חיית מחמד.
תראי את הכלבלבים החמודים.
לא, כלב לא. שלוש פעמים ביום אצטרך לרדת איתו. לא מתאים לי.
אולי חתולה מתוקה?
לא, לא סובלת חתולים. מתרוצצים בבית. נדחפים לכל מקום. עולים על השיש במטבח.
מה דעתך על ג'קו?
מה זה ג'קו?
זה תוכי. תסתכלי כמה מרהיב הוא ביופיו. ממש שמחה לעיניים. אותו אין צורך להוריד למטה, לא מסתובב בדירה, הוא בכלוב, רק אוכל ומים.
מתאים לי מאוד.
לקחתי את הכלוב ואת האוכל המתאים. צעדתי בשמחה הביתה. עכשיו יהיה לי למי לספר את סיפורי ולא אשמע "סיפרת לי כבר".
במלאת לי 70 אביבים הזמנתי לביתי את ידידותיי. הברכות, המתנות והכיבוד השרו אווירה ומצב רוח מלאי עליצות.
תוך כדי שיחה שהתנהלה בין המסובות, התחלתי לספר על חויותיי בטיול לצפון הארץ לשם נסעתי עם בת-אחותי פזית. ביום שני בבוקר, הגיעה אלי עם מכוניתה. צפרת לי, ירדתי למטה, פתחתי את דלת המכונית, ומה אני שומעת מפי חברותיי "סיפרת לי כבר". שתקתי, והמשכתי לחייך, הרי היום אני חוגגת ואל לי להיעצב.
למחרת המסיבה, בשעות הערב, ביושבי על הכורסא שחתי באזני התוכי על אותו טיול לצפון שנקטע בידי חברותיי. כשהגעתי לקטע פתחתי את דלת המכונית, לא האמנתי למשמע אוזני, "סיפרת לי כבר!", "סיפרת לי כבר!" "סיפרת לי כבר!"
מוקדם בבוקר התייצבתי בחנות בה קניתי את התוכי והתלוננתי בפני המוכר. מה פתאום הציפור הזו מדברת בשפת האדם?
ענה לי, אינך יודעת, כל ג'קו יודע לדבר.
קח אותו חזרה. הוא לא מתאים לי.
שוטטתי בחנות. בחרתי באקווריום, דג זהב, כל האביזרים הנחוצים, ועשיתי עסקת חליפין - התוכי תמורת הדג. זהו. איך אומר הביטוי: "שותק כמו דג".
הגעתי לביתי. הנחתי את האקווריום על השידה. התיישבתי מול הדג והתחלתי לספר על הטיול עם פזית.
כשהגעתי לקטע בו הנחתי את ידי על דלת המכונית, לא נשמע כל קול של "סיפרת לי כבר".
חייכתי לעצמי ואמרתי בלבי, זהו, מעכשיו אוכל לספר לו סיפורים. לחזור עליהם שוב ושוב אם לא אזכור ולא אשמע יותר "סיפרת לי כבר".
Comments