פוסט 18 - אליהו הנביא

כל שנה ידוע לנו כיצד נחגוג את ליל הסדר. השנה בגלל הנגיף ששינה סדרי עולם, ניאלץ לחגוג כל אחד בחוג הגרעין המשפחתי. אין יותר סדרים המוניים. סבתא וסבא בגפם ללא כל הצאצאים שהיו ממלאים בתיהם בכל חג.

במקרה זה תודה לכלי התקשורת שמאפשרים דרך מסך המחשב להתחבר וירטואלית ולחגוג יחד. ללא חיבוקים. ללא נשיקות.

הילדים והנכדים כבר נתנו הסבר מלא לסבא כיצד להתחבר לאפליקציה שנקראת zoom והיא תאפשר להם להשתתף עמם.

סיפורה של אלמנה, בימים טובים מאלה, מאמת את האמונה כי אליהו הנביא מגיע לכל בית בישראל לחגוג עם המסובים.

הסיפור הבא הוא דוגמא של הזיה הנהפכת למציאות.

©

שוב חלפה שנה, אביב הגיע, פסח מתדפק על הדלת. גם השנה לא יגיעו שלומי ומאור, ילדיה של שושנה, ארצה, לחגוג עמה את החג. כאשר בחרו להתגורר מחוץ לגבולות הארץ לרגל שליחות מטעם המדינה, מוצאת עצמה מדי ערב חג מצפה לבואם. הגעגועים חרטו בליבה חריצי עצב. מלבד ילדיה ונכדיה אין לה אח וקרוב. הזוגיות שלה גססה וגוועה מזה זמן רב.

בסופרמרקט, בתור לקופה, קלטו אוזני שושנה שיחה בין שתי נשים:

"מסכנה, שוב ילדיה נשארו בנכר. איך, איך אפשר לעולל כך לאימא, לפחות בחג יכלו לעשות מאמצים כדי להגיע ארצה ולא להשאירה בבדידותה".

שושנה לא יכלה להתאפק, בזמן שהקופאית רשמה פרטיה על פתק המצורף למשלוח המצרכים לביתה, שאלה את אחת הנשים, כיצד יכולה ליצור קשר עם חברתן.

"סליחה גברת, מה זאת אומרת, מי את בכלל, לא, לא, מאתנו לא תוציאי שום טלפון של חברה, מדוע בכלל נחוץ הוא לך?"

"פשוט מאוד,יש לי שכן, אדם מקסים וטוב לב, בודד, ללא ילדים, אשתו נפטרה מזה כשנה, חשבתי לעצמי כי יהיה נחמד להפגישו, בליל הסדר, עם חברתכן".

מבטה החשדן של האישה התרכך, פניה אורו. "תשמעי, זה רעיון לגמרי לא רע. רגע, רגע, בואי נעשה זאת אחרת, תני לי בבקשה את מס' הטלפון של השכן, אשוחח עמו להתרשמות (דאגה לחברתה שלא "תקנה חתול בשק") ונסכם בינינו כיצד הוא מגיע לביתה בהפתעה. זה יכול להיות מאוד נחמד".

ליל הסדר, שושנה יושבת ליד שולחן הסדר, עליו מונחות שתי מערכות כלים, אחת לה ואחת לזכר בעלה. באמצע השולחן כוס גדולה של אליהו הנביא.

נזכרת בלילות סדר כאשר בן-זוגה עדיין בחיים היה, וילדיה הקטנים, מסובים סביב השולחן, צלילי צחוק עליזים מלווים שתיית ארבע כוסות, ארבע קושיות, שירי "חד-גדיא", מה נשתנה? ואחד מי יודע?. אגלי דמעות צצו בזוויות עיניה, ומבטה אומר השלמה.

ברגע בו הגישה את המזלג לפיה, צלצל הפעמון. בבהלה חשבה, מי יכול לבוא אלי בליל הסדר, הרי אין נפש חיה ברחובות, כל משפחה מסֵבה סביב שולחן הסדר ואיני מצפה לשום אורח.

בצעד מהוסס ניגשה לעינית הדלת, הציצה דרכה, וראתה אדם בעל סבר פנים נעים, זקנקן קטן עשוי למשעי, לרגע חשבה כי אליהו הנביא הוא.

"מי אדוני?"

"אליהו הנביא, ענה בחיוך שובה לב".

אזרה אומץ, פתחה את הדלת, למרות שאין זה ממנהגה לפתוח לזרים בשעות החשיכה.

הושיט לה יד חמה לשלום.

"בוודאי טעית בדירה, למי מהשכנים התכוננת לבוא? שם בוודאי ילדים קטנים מצפים לבואך".

את יודעת כי בליל הסדר אליהו הנביא מבקר בכל בית בישראל, שתי מלאכיות טובות, מוכרות לך, שלחו אותי אליך, והערב אני האליהו שלך".

כששמעה שושנה, חברות המכירות אותה, החליטה לזרום עם מעשה הקונדס הלא שגרתי, הזמינה את אליהו להסב עמה לשולחן.

קריאת ההגדה, האוכל הטעים, היין והחיוכים הרחיבו לב שניהם, והם ידעו, ברגעים אלה, כי אליהו הנביא יבקר כל שנה וכל השנה בביתה של שושנה.