מדי פעם אגלוש לסיפורי דיירים שניתנת לי הזכות לשמוע אודות חייהם. כל דייר ודייר, בתחנות חייו, סיפורים מאלפים ובגיל הגבורות מאוד נהנים לספר באוזני חבריהם סיפורים אלה.
הקשבה זו מובילה אותי להיזכר בעוד סיפור שכתבתי בנושא זה:
כאשר שכנע גולן את אחיו גלעד להגר לארצות-הברית, הביע זה מיד הסכמתו, לא התמהמה לרגע לעשות חושבים - הוי, אימא תישאר גלמודה בארץ – ומה גם זאת כשגולן עזב בחברת אשתו וילדיו, נכנסה אמו לדיכאון שלא הרפה ממנה תקופה ארוכה - ומה יהא עליה ללא תמיכת בעלה ז"ל וללא צאצאיה.
בישר לאמו בשורה "נפלאה" זו. ראתה את ההתלהבות התוססת בקרבו ולא מצאה עוז בלבה להשפיע עליו כי יישאר בארץ כדי לא להותירה בגפה, ולא צעירה הייתה. מה רוצה אימא עבור ילדיה? כי ימצאו דרכם בין שבילי החיים ובהצלחה. ההזדמנות מתדפקת על דלתו של בנה הצעיר. אחיו מצא לו מקום עבודה מפתה בעל אפשרויות קידום מהירות. הכיצד תוכל לנפץ תקוותיו לעתיד טוב יותר לאחר שפה בארץ, כמה שניסה, לא הגיע לידי הגשמה וסיפוק.
נסע.
כל שיחות הטלפון, כל הסקייפים לא מילאו את החוסר במגע ידיים. הגעגועים נגסו פיסות מנפשה ומצב רוחה ירד פלאים.
בנה הבכור העלה בפניה רעיון כי תמכור את דירתה על תכולתה. בכספה ובעזרת חסכונותיו, ירכשו בכוחות משותפים, בית חלומות. היא תתגורר עמם ועם נכדיה, קרוב גם לגלעד ולא תחוש גלמודה.
ההצעה קסמה לה. אולם לא שכחה להתנות רישום הבית החדש, מחצית על שמה, כדי שמצב זה יהיה בר היפוך.
הבן, ברוב התלהבותו על כי יוכל להתגורר בבית עליו חלם זה מכבר, הסכים לתנאי כי אמו תוכל לשנות דעתה, משום מה היה בטוח כי מפאת מצבה אשר גרם לה לדכדוך רב, לא תעלה בראשה שום מחשבה של התרחקות מצאצאיה.
הסידורים הושלמו. תוך זמן קצר מצאה עצמה בחו"ל, בבית המשפחה המורחב. הנה סבתא'לה הגיעה, כמה אנחנו מאושרים, כמה טוב יהיה לך אתנו.
הוקצה לה חדר ופינת שירותים במרב הנוחיות. והחשוב, הבן הצעיר התגורר בקרבת מקום.
השפה האנגלית לא הייתה הצד החזק שלה, מילים בודדות, משפטים ספורים, לא הקלו עליה. כל יציאה מהבית בגפה כרוכה הייתה בחוסר-אונים מול סביבה לא מוכרת ללא אפשרות תקשורת. בנה עובד מבוקר עד ערב. כלתה אשת קריירה, עסוקה מאד. הנכדים - בבוקר בית-ספר, גנון, אחה"צ חוגים ובערב התמכרות לטלוויזיה ומחשב. הרגישה עצמה כרהיט בין חפצי הבית.
נרשמה לחוג לאנגלית הממוקם קרוב למקום מגוריה, אך בגיל זה ללמוד, לאחר שחלק נכבד מתאיה האפורים לא תפקדו כבר, תסכל אותה, והעובדה המצערת כי אין דבר העומד בפני הרצון, לא פעלה בנושא זה - ויתרה.
תוך כדי ישיבתה בבית, הופקדו בידיה מטלות שונות, הרי אי אפשר לשבת כל היום בחיבוק ידיים. קצת בישול - אימא, את מבשלת נהדר, זוכרים את האוכל הטעים מעשה ידייך. קיפול כביסה, זוכרים את הסדר המופתי ששרר בארונות ביתנו, סידור החדרים, לא, לא כעוזרת בית, פעם בשבוע מגיעה כזו, רק עזרה קלה.
כשיצאו בנה, כלתה ונכדיה לבילוייהם, התבקשה לשמש כשמרטפית לנכד הקטן, "נכון סבתא'לה, אין תענוג גדול מזה?".
מצאה עצמה ממלאת אחר משימות שמפאת היותה בודדה, כבר לא היה נחוץ כי תעסוק בהן בשיעור כה רב.
נסיבות אלו לא התאימו לה כלל. כמה עוד נותר לה לחיות? ורוצה עדיין לצאת לבלות, ליהנות, להימצא בחברת אנשים ולא לדבר רוב היום אל הקירות.
החלה לטפטף לאוזני בנה כי ברצונה לחזור ארצה ומבקשת את כספה חזרה כמו שסוכם ביניהם.
גולן סירב ועמד בכל תוקף על הישארות אמו עמם. הכיצד יעלה בדעתה להרוס תשתית שנבנתה לרווחת המשפחה, שכח לרגע שחתם על הסכמה כי לאמו ישנה הזכות לחזור בה ולשוב ארצה. לא חפץ לכבד הסכם זה. ותהה מדוע רוצה אמו לחזור לחיי בדידות מרוחקת מילדיה.
לא הועילו כל הבקשות, התחנונים, האיומים על ניתוק. אמו עמדה על שלה כי בנפשה מדובר.
בעזרת חסכונותיה ששמרה מכל משמר לשעת חירום, קנתה כרטיס וחזרה ארצה, לבית חברתה הטובה. בסיוע עו"ד שנשכר לטפל בעניין ולאחר מאבק מכוער וממושך, אשר התיש אותה רגשית וכמעט ועמדה על סף ויתור, קבלה את כספה חזרה.
גם היא הבינה שהמשך חייה יהיה בדיור מוגן לאחר שחברות ילדותה, ברובן, עברו למקום כזה.
אמנם הפסידה את השהות בחברת בני משפחתה, אך הרוויחה את עולמה הישן, המוכר והטוב.