פוסט מס. 16 - היכרות

שמה את הקורונה בצד לזמן מה ואתמקד בסיפורים להנאה ולמחשבה.

שואלת מדי פעם דיירים היכן הכרתם לראשונה את בת או בן הזוג שלכם.

אחד הכיר בים אחת בטיול מאורגן. אחד בטיול עם כלב. אחת במסיבת ריקודים. אחד בטרמפ אחת מכיתה א', אחד בצבא וכו'.

סיפור היכרותי עם בעלי:

יום שישי בערב. שוכבת במיטתי וקוראת ספר. (תולעת ספרים הייתי ועד היום). שתיים מחברותיי נכנסו, ניגשו אלי, סגרו את הספר ואמרו עכשיו את באה איתנו למסיבה.

אוף עזבו אותי. לא רוצה. הספר כל כך מעניין ואין לי כוונה להפסיק לקרוא.

תפסיקי את עם השטויות. אנחנו לא זזות מפה עד שאת לא קמה, מתלבשת ובאה אתנו.

הבנתי כי דברו ברצינות. עשיתי כדבריהן ויצאנו למסיבה.

זו הייתה מסיבת ריקודים סלונית בביתו של זה אשר לימים נהפך לבעלי.

ביישנית מאוד הייתי בנערותי (מודה לאלוהים שעכשיו כבר לא). נשענתי על הקיר. הוא ניגש והזמין אותי לרקוד. רקדנו כל הערב. חזרתי עם חברותיי לביתי.

לאחר זמן מה הן סיפרו לי כי הוא פנה אליהן וביקש שיעזרו לו להתחיל איתי. ענו לו בצחוק. איתה? אין לך סיכוי. זאת רק עם הספרים.

לא ויתר. קטף זר שושנים מגינת ביתו. הופיע בביתי. הגיש לי את הזר והציע לי חברות. איך אומרים מפה לפה, משיחה לשיחה, ממפגש למפגש, נהפכנו לחברים עד לעמידה מתחת לחופה.

מתחשק לי גם לספר לכם מה היה בזמן הביניים בין ההיכרות לבין החופה, (סיפור אמיתי):

החברות ביני לבין בן זוגי ידעה, במשך שלוש וחצי שנים מורדות ועליות, פסקי זמן וחוזר חלילה. באחד מפסקי זמן אלו ביקשתי מחברתי, עימה עבדתי במשרד עורכי דין כי תצטרף אלי לטיול לאילת.

חברתי התלהבה ומיד הסכימה. בקשנו חופש לשלושה ימים ונענינו.

עם שחר נסעו לכביש גהה, מקום בו קל היה למצוא טרמפ לכוון דרום.

לאחר מספר הרמות ידיים, נעצרה משאית שהסיעה גדנ"עים (בזמנו טיולים היו בעיקר במשאיות – זוכרים?). עלינו והתיישבנו בין התלמידים.

כשנעזרנו במדריך ראיתי רק את ידיו המושטות אלינו לעזרה. בתוך המשאית הבטתי בפניו. מה שראיתי גרם לפעימות לבי לשעוט במרץ. בחור יפהפה, שחום, שיער בלונדיני, עיני טורקיז. הייתי בטוחה שגם חברתי חשה את אותה תחושה מאחר וחיוך ענוג התפשט על פניה.

המשך הטיול נמשך בנעימות. הגענו לקיבוץ אילות, יעד הנסיעה של הגדנע"ים, המדריך גדי סידר לשתינו מקום לינה באחד הצריפים מאחר והיו אלה שעות בין הדמדומים ואילת עדיין רחוקה. בילינו עם הקבוצה סביב מדורה, מצב רוח מעולה, שרנו שירים ונהנו בגדול.

למחרת בבוקר נפרדנו בצער מגדי, אולם לא לפני שהשארנו, לבקשתו, את מספרי הטלפון שלנו. חברתי בביתה ואני במשרד.

בימים הבאים ישבנו שתינו דרוכות ליד הטלפון. תהינו במי יבחר גדי להתקשר אליה.

זכיתי.

שלום, שלום, מרוב התרגשות צעקתי: גדי?

כן. מדבר גדי. מה שלומך? נהדר. שיחה של מספר דקות בסופה קביעת מפגש למחרת בערב בכיכר דיזנגוף ליד תחנת 62 לכוון פתח תקווה.

סגרתי את הטלפון בהתרגשות גדולה.

למחרת לבשתי בגדי חמודות, נסעתי באוטובוס, ירדתי בתחנה בה קבענו את הפגישה. התיישבתי על הספסל וחיכיתי. גדי עדיין לא הגיע.

חיכיתי רבע שעה, חצי שעה, לא הגיע. פניי נפלו, האם הבריז לי.

לפתע נעצרה לידי מכונית, זיהיתי אותה מיד. נהג בה החבר שלי מפסק הזמן.

אל תמשיכי לחכות אמר. הוא לא יבוא. תיכנסי למכונית.

לא רוצה, מה פתאום באת? איך ידעת?

תיכנסי ואספר לך.

מאחר והשעה הייתה כבר מאוחרת, בלית ברירה הסכמתי.

טוב עכשיו ספר לי מה קורה פה.

אם אני אספר לך איך אני יודע, תחזרי להיות חברה שלי?

עניתי בביטחון, כן, ברור היה לי כי אין שמץ סיכוי שידע על הפגישה.

נכון קוראים לו גדי? תמהתי מאין יודע.

נכון שוחחת עמו בטלפון וקבעתם פה פגישה? מאין הוא יודע.

האמת היא פשוטה. אני הייתי המטלפן ואת מרוב התרגשות אמרת מיד את שמו ואני החלטתי לזרום עם זה כדי לחבל לך בקביעת פגישה עמו.

פניי האדימו מרוב בושה. איך, איך הייתי כה מטומטמת וכל כך להתלהב שאפילו לא עלה בדעתי לשאול לפרטי הנסיעה לאילת.

חזרתי לביתי עם הידיעה כי הבטחתי הבטחה כי אחזור להיות חברתו ועלי לקיים אותה.

כעבור יומיים קבלתי טלפון למשרד. הרמתי את השפופרת. הלו. מדבר גדי מהטיול לאילת. מאחר ופעם קודמת נמתחתי על ידי חברי. שאלתי מספר שאלות אודות הטיול לאילת שחברי לא היה יודע לענות עליהן ונוכחתי כי זהו גדי האמיתי.

כשרצה לקבוע פגישה, נאלצתי לסרב. אמרתי כי חזרתי לחברי. {היושב במרומים כשהוא מזווג אין סיכוי להתנגד לו)

סגרתי לאט לאט את השפופרת במחשבה מה היה אילו.