כל הפעילויות בדיור מוגן שלנו הופסקו כליל עקב המצב הקשה השורר בארץ ובעולם בכלל.
חדר הקרמיקה שומם. המפסלים ספונים בחדריהם ומצפים לרגע בו יוכלו לשוב ללוש בחימר באהבה וליצור עבודות נפלאות.
הכניסה לדיירים אסורה מפאת הצפיפות שיכולה להיגרם בישיבה זה ליד זה.
נוגעת אני בנושא הפיסול כי בחלקו של הסיפור למטה, אמת.
נזכרת בשנה בה למדתי פיסול וציור. זוכרת את השולחן הארוך עליו מונחים גושי חימר. התלמידים נשים וגברים יושבים זה מול זה ויוצרים פסלים.
יום אחד ישבתי מול גבר שפיסל. כשחזרתי לביתי, ניגשתי למחשב, האצבעות הקלידו והקלידו וסיפרו את הסיפור הבא:
©
עיניה, במבט מהופנט, נעו על ידיו המפסלות בחימר. תנועותיו החושניות יצרו תווי גופה של אישה. כל איבר ואיבר שנוצר הרעידה כאילו ומפסל איבריה.
תחושות אלו שנצורות היו ביומן זיכרונותיה, העלו רגעים בהם ידי בעלה שוטטו, בלילות עינוגים, על כל חלקה במתאר גופה.
כשהרים ראשו נפגש מבטו במבטה ופניו העלו סומק עדין. ממבע עיניה המצועפות הבין את המתרחש בתוכה. המשיך. נמנע מלחדול ביודעו כי כל נגיעה בחומר יוצרת בגופה עונג בדומה לאשר חש באצבעותיו המפסלות. השילוב עם תחושתה של היושבת מולו הצית תחילתה של פנטזיה כאילו ונמצאים הם לא בשיעור פיסול אלא במקום בו הנגיעות באות לידי מיצוי.
ידיה הושטו לעבר כדור חימר גולמי והחלו ליצור, אפילו לא ידעה מה יוצרת, מאחר שעיניה המשיכו לדבוק בידיו.
איבריו של גבר החלו לצוץ מתוך גוש החימר, ומהלך היצירה הרטיט גופו של היושב מולה כאילו ומשוטטת היא על גופו ומעסה אותו.
הדמויות שנוצרו, הושיטו ידיהם זו לזה, החליפו חיוכים, לזאת דאגו יוצריהם.
המורה – במבט מוכה תדהמה, חש גם הוא תחושה מוזרה. זו פעם ראשונה במשך שנים רבות של הקניית שיעורי פיסול, בו החומר מצית רגשות אנושיים. זאת לא ניתן ללמידה בשום שיעורי אמנות ולא כתוב בספרים.
בגמר התרגיל – כששני הפסלים שרועים על שולחן העבודה – צמודים. שאלה המפסלת:
"איך אפשר להפריד בין שניהם שכה מלופפים זה בזו. ראית את מה שהם חשו במהלך הפיסול? כל איבר ואיבר משתוקק לאיבריו של השני. האם האישה שלך תסכים לבקר את הגבר שלי?
"ניתן לזמן לעשות את שלו" - ענה סתומות.
חלף זמן, ואין געגוע מצד דמות האישה לדמותו של הגבר. לשיעורים, המפסל, לא הגיע.
המורה לא ידע ולא הבין כיצד תלמיד שקדן כמוהו שלא החסיר שיעור, פתאום נעלם.
לשאלת המפסלת ענה כי יש לו את מספר הטלפון של התלמיד, אולם אין מענה.
דמות הגבר כה מתגעגעת לדמות האישה. החיוך מפניו נגוז בעזרת המפסלת אשר לא יכלה לסבול את הערגה. איך אפשר לנסות ולשכוח את התחושות שהועלו בעזרת הדמויות. הרי גם לו נעם. מדוע נעלם.
למרות שחשק הפיסול התמוסס אצלה במקצת, לא ויתר לה המורה, מכיוון שהייתה תלמידתו המועדפת, והפציר בה לא לחדול. הזמן יעשה את שלו אמר. יהיו עוד מפסלים. אולם היא לא האמינה כי יהיה עוד מפסל כמוהו. בכל זאת נענתה להפצרותיו של המורה והמשיכה ביצירה.
לאחר שנה, באחד השעורים, המפסל הופיע שוב. ללא אומר התיישב כאילו והזמן עצר מלכת. הוציא את דמות האישה, ופורר אותה מול עיני המפסלת שמבט של תדהמה וצער ניבט מהן. במוחה התרוצצו שאלות רבות שרצתה עליהן מענה. להיכן נעלם, מה קרה, מדוע חזר ופורר לפירורים את האישה שיצירתה עוררה בה רגשות כמוסים.
להפתעתה הושיט ידו, לקח גוש חימר חדש, ויצר דמות אישה, שונה מהדמות המפוררת.
ללא הסבר ולאור שנת ההיעדרות, הבינה מדוע היה עליו לפורר את "האישה" ולזרות את פירוריה.
עכשיו, אמר לה, דמות האישה מוכנה לבקר את דמות הגבר שבביתך.
מאותה עת הם מפסלים גופו של האחד את השני בכל לילות זוגיותם.
Comentarios