לאחר זמן קצר כשנכנסתי לדיור מוגן, ניגשתי לרותי מנהלת התרבות והצעתי לה לפתוח חוג לדרמה. ההצעה מצאה חן בעיניה. הגיע אלינו הבמאי, גיא, קסם של בחור, מעביר לנו את שיעורי המשחק בסבלנות אין קץ, בנעימות, בהתלהבות. הפידבק שניתן לאחר כל קטע נשמע כמשוב ענייני ולא כביקורת.
מצפה בכיליון עיניים ליום שני, יום ההתכנסות שלנו באולם התרבות. גם בחזרות אנו חשים בהתרגשות מאחר ועומדים ממש על במה. אמנם הקהל עדיין לא צופה בנו. אך ישנה התחושה.
לאחר שנהיה מוכנים, העלאת מופע בפני כלל הדיירים.
בזמנו, השתתפתי בקבוצת תיאטרון עירוני לחובבים. לתאי זיכרוני נכנסה תקופה זו כאחת החוויות שלעולם לא אשכח. . העלינו שתי הצגות.
בפעם הראשונה כשעמדתי על הבמה עם חבריי בסוף ההצגה, מחיאות הכפיים נשמעו באזניי כמנגינה נפלאה.
בעקבות לימוד בן 3 שנים אימפרוביזציה עם נוער, דבר שעזר לי מאוד באחת ההצגות.
העלינו הצגה שעיקרה היה מכתב שכתב חייל לחברתו והגיע אליה רק לאחר מותו. ("כתוב באבן" מאת סביון ליבריכט).
תפקידי, כדודה, קצת קוקו, של החייל, היה להחזיק את המכתב צמוד ללבי ולמסור אותו בסוף ההצגה לחברה.
ההצגה התנהלה על מי מנוחות. כמה דקות לפני הסיום. הושטתי ידי ונוכחתי כי המכתב איננו. שכחתי אותו בחדר הלבשה. תוך שניה אילתרתי הליכה על הבמה בצורת זיג זג. נכנסתי לחדר ההלבשה חטפתי את המכתב מתיקי וחזרתי באותה צורה למקומי על הבמה. הקהל לא הרגיש וחשב שזה חלק מהתפקיד.
הבמאית אורנה הייתה המומה, זה לא היה חלק מההצגה. כשסיפרתי לה לאחר מכן, חייכה, וידעה כי שיעורי האלתור לא היו לשווא.
בנוסף לחוג זה, שיחקתי גם עם קבוצת נכים על כסאות גלגלים. התבקשתי להשתלב עמם והסכמתי. גם זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. למדתי על חיי הנכים. על מהלך חייהם. על רגשותיהם.
העלינו הצגה בה שיחקתי בחור עיוור שנכה על כסא גלגלים מנסה להתחיל איתו. ביצעתי תפקיד זה, לדעתי בצורה מושלמת, מאחר וליוויתי נערה במשך 12 שנה וממנה למדתי את כל תנועותיהם של עיוורים.
באותה תקופה, בה המשחק מילא ימיי. לא התאפקתי. ישבתי ליד המחשב וכרגיל אצבעותיי הקלידו את הסיפור "להיות או לא להיות".
(C)
ל..ה…י..ו.ת א.ו ל...א ל…ה…י….ו…..ת… הטקסט המרוסק הסתנן מבין שיניו של אבינועם. ניסה שוב וכל הברה לא נשמעה, שוב, ולא נשמעה. חשב כי איבד את קולו לאחר מאמץ ממושך בחזרות. רגליו איבדו מיציבותן וכל איבריו גלשו לרצפת הבמה. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהקהל. ביצוע הקריסה היה מושלם. אמנם לא היה לה כל קשר לתוכן המחזה, אך זאת הצופים לא ידעו.
לאחר תדהמה ראשונית, באלתור מעולה, נכנסו שניים מצוות השחקנים, אחזו בגפיו והוציאוהו אל מאחורי הקלעים ומשם היישר, באמבולנס שהוזעק, לביה"ח. זה היה קטע משחק האחרון במחזה ששוחק ע"י אבינועם. הקהל שמחא כפיים להדרן, לא נענה, כי אבינועם כבר יצא לדרך ייסוריו.
כתוצאה מהאירוע, בין שאר הנזקים, ידו עוקלה כיד קבצן המושטת לנדבות, ומחצית פניו התעוותה.
השקיעה עמדה בפתח נפשו. הייאוש נעץ שיניו בכל חלקה טובה של רצונו להמשיך. איך יוכל לחזור אי פעם לעבודה שכה אהב. המושג הסבה מקצועית לא היה רשום במילון חייו.
מתוך המצוקה, אסף שבריו, גמר אומר בנפשו לא להתמקד בדכדוך, אלא להשתמש בכל המשאבים הטמונים בו, להתמודד עם כל הכלים שיעמדו לרשותו כדי לשוב אל הבמה. לקח את תפקיד חזרתו למציאות הקודמת ברצינות. החליט שזהו תפקיד חייו עתה.
ליד ביתו, על ספסל, נהג לשבת כדי לסדר מחשבותיו, לתכנן צעדיו לבאות.
באחד הימים, הבחין בפעוט מבקש דבר מה מאמו. זו נענתה לו. הילד רץ בשמחה לעברו, הושיט ידו הקטנטונת והעניק מספר מעות לתוך ידו המעוותת, ורץ חזרה לאמו.
המום היה. לא קרא לילדון ולאמו, להעמידם על טעותם, מאחר ולא העז להוציא קולות מפיו, שעדיין היו נשמעים מקוטעים ולא ניתנים להבנה.
ברגע זה צץ בראשו רעיון משעשע.
מדי יום, התחפש לדמות קבצן, הפעיל את כוח דמיונו וניסיונו כשחקן, הסתיר זהותו בצורה מושלמת. טייל לשדרה הומה במרכז העיר, תפס פינה, וידו שממילא מושטת הייתה, הייתה מזומנה לקבלת מעות. לא, לא לכיסו נכנסה התמורה. אמנם מצבו הכספי לא מזהיר היה, אך לפת לחם לא הגיע.
הלך עם הרעיון קדימה. הפקיד בבנק את המעות, הגיע למעון לילדים מוגבלים. הניח שיק בידי המנהלת, כתרומה. ברגע של פעולה זו חש כי משהו מתרחש בפניו, ניגש למראה בפינת השירותים, ונוכח כי העיוות בפניו החל להתרכך.
כך מדי יום ביומו – המעות מצאו דרכן למקום הראוי להן.
צעד נוסף צעד בדרך להחלמה. תמורת התרומה ביקש שיתאפשר לו להתנדב מדי יום במעון כדי להקים חוג דרמה. למרות הרמת הגבות, הסכימה המנהלת לדבר אשר נראה לה כבלתי אפשרי, מחמת שיבושי קולו ואוכלוסיית הבית.
בסבלנות אין קץ, בקצב איטי, הביא את הילדים לתגובה. מי מהם בתנועה, מי מהם עם דיבור קשה להבנה. מכיוון שהוא המבוגר נראה והתנהג כמותם, הקשיבו לו ברצון. הצליח להביאם עד כדי מופע קטן.
האולם היה מלא מפה לפה בילדים, הורים, מדריכים וצוות מטפלים. ההתרגשות הייתה עזה משני צידי המסך. הילדים חשו כי יום זה הוא יום מיוחד עבורם אעפ"י שלא ירדו לשורשה של חשיבות העלאת הצגה זו שהצעידה אותם מספר צעדים קדימה בדרך לשיפור הבנתם ותפקודם.
האורות כבו. אבינועם מאחורי המסך לוחש והילדים מקשיבים ומיישמים. למרות השיבושים הקטנטנים.
מחיאות הכפיים של הצופים התערבבו בדמעות שזלגו מעיני הורי הילדים ובמבטם נצצה התקווה שאולי זו תהיה קרן אור אשר תשפיע על התקדמות ילדיהם.
בסיום ההצגה, בביתו, אבדה לו צורת היד המושטת לקבלת נדבות. גמרה תפקידה.
בפעם הראשונה בה עלה שוב על הבמה, באולם, בשורה הראשונה, ישבו כל ילדי המעון.
רוח ההתנדבות לא נמוגה בו, פעם בשבוע, בקביעות, התייצב במעון, העשיר חיי הילדים וחייו.
Comments