פסק זמן מאירועי הקורונה למרות השייכות לנושא.
אפליקציה ייחודית נכנסה לעולם הוירטואלי: ז ו ם.
דיירים רבים התקינו במחשבים ובניידים זום.
לסבתות ולסבים, ובטוחה אני שבשגרת יום יום, כאשר עושים שמרטפות לנכדים. מספרים להם סיפורים, כך לפחות אני עשיתי.
מדי פעם הקראתי סיפורים מתוך ספרי ילדים. בנוסף סיפרתי מחיי הילדות שלי. מבטי תמיהה מצדם ואי יכולת להאמין כי היו פעם חיים כאלה.
סבתא, מה את אומרת. איך, איך אפשר היה לחיות בלי טלפון, טלוויזיה, רדיו. לא נתפס אצלם.
היו ערבים של תכנית כבקשתך. סבתא ספרי לנו סיפורים שאת ממציאה. מאוד אהבתי להיענות. בכל סיפור שהמצאתי נתתי לנכד או נכדה שם גיבור הסרט, שמו כשמם. מאוד נהנו.
©
שיניים מחייכות
כשנכדתי לא רצתה לצחצח שיניים בזמן ששהיתי בחברתה כשהוריה יצאו לבלות. החלטתי לכתוב סיפור זה. אתם הסבתות והסבים יכולים בהחלט לספר אותו לצאצאיכם הקטנים.
כשסיימה גילית את ארוחת הערב הטעימה אמרה:
"סבתא, אני הולכת לישון, עבדתי היום קשה מאד. בבוקר שיחקתי בגן, אחה"צ בגן-שעשועים ועכשיו אני מאוד עייפה. את יודעת סבתא, אני מאוד אוהבת לישון אצלך".
"בסדר חמודה, גשי לחדר אמבטיה, צחצחי את שינייך ולאחר מכן תוכלי ללכת לישון".
"לא רוצה לצחצח שיניים, אין לי חשק".
"מה זאת אומרת לא רוצה? כשאת מתבקשת לצחצח שיניים התשובה הנכונה כדאי שתהיה תמיד: כן".
פרצה גילית בבכי מר. "לא אוהבת לצחצח שיניים, לא, לא, לא". בבקשה ותרי לי, רק כשאני ישנה אצלך, נכון את אוהבת אותי ואם אני מבקשת ממך תוותרי לי".
בעודה יושבת על הרצפה ממררת בבכי אמרה סבתה:
"הסברתי לך פעמים רבות מה הן התוצאות באם לא מנקים את השיניים לפני השינה וגם בבוקר. אם את רוצה לקחת אחריות על בריאות שינייך, אל תתלונני כאשר השיניים תכאבנה לך, או כאשר שיניך שהיום הן לבנות, תיהפכנה לשחורות. זה מאוד מכוער וגם כואב".
הקטנה שלא כל כך הבינה מה זו אחריות על שיניה, בלית-ברירה הברישה אותן, שטפה פיה ונכנסה למיטה.
בעודה ישנה, חלמה חלום מוזר. מברשת שיניים אדומה גדולה ניצבה ליד מיטתה ובזיפיה גירדה בזרועה, "גילית, גילית, קומי, רוצה אני לקחת אותך לטיול".
"לטיול? כן. יופי. לטיול אני תמיד מוכנה להצטרף"
" לאן?"
"הפתעה".
"יו, אני מאוד אוהבת הפתעות".
נטלה המברשת את ידה הקטנה של גילית ושתיהן יצאו מבעד הדלת.
"עצמי עינייך בבקשה".
עצמה גילית עיניה חזק חזק והרגישה כי שתיהן עפות באוויר ולאחר זמן מה נוחתות על האדמה.
"עכשיו פקחי עינייך".
בעשותה כן ראתה מולה קבוצת ילדים קטנים. ההבעה על פניהם מאוד עצובה. חייכה אליהם ולהפתעתה במקום להחזיר לה חיוך, המשיכו פניהם להיות עצובות.
"מדוע הם עצובים?" שאלה את המברשת.
"אלו הם כל הילדים המסרבים לצחצח שיניהם, וזו התוצאה שסבתא דברה אתך עליה. כל אלה המסרבים לצחצח שיניהם לאחר הארוחה, בתוך השאריות של האוכל שנדבקות לשיניים, חוגגים החיידקים, משתוללים, מתפרעים, צובעים את השיניים בשחור, ואפילו מכאיבים, ואיך ילדים יכולים לחייך כאשר יש להם כאבים?"
גילית שלא יכלה לראות בעיצבונם ואומללותם של הילדים, התחננה בפני המברשת שתיקח אותה משם, כי היא כבר בעצמה מתחילה לבכות.
הסכימה המברשת. אמרה לגילית לעצום שוב עיניים, וכמקודם עפו.
"עכשיו את יכולה לפקוח אותן".
בפקחה עיניה ראתה מולה חבורה נוספת של ילדים, אולם בפעם זו ניצבו מולה ילדים עם פנים מחייכות, הושיטו ידיהם לגילית, עשו עמה הכרה ובקשו ממנה להצטרף אליהם, כי שמח להיות בחברתם.
בחיוך שאלה את המברשת:
"מדוע הם כל הזמן מחייכים, מה מצחיק אותם ומה גורם להם להרגיש טוב כל-כך?"
ענתה המברשת, כי אין להם חורים בשיניים, אין להם כאבים, זו הסיבה שהם מרוצים, פשוט התמידו לצחצח שיניים בוקר וערב.
בחיוכיהם ראתה באמת שיניים לבנות זוהרות, הבינה כי ניקוי שיניים ושמירה על היגיינת הפה, גורמים לכך.
"בבקשה, בבקשה, אני רוצה להישאר עם הילדים האלה, הם כל כך מצחיקים אותי" נעים לי איתם.
"גילית, את צריכה עכשיו לחזור הביתה להמשך השינה".
"נכון, את צודקת, אני צריכה להתעורר מהחלום".
בבוקר, עם זריחת השמש, העירה סבתא את גילית עם השיר: "בוקר טוב, בוקר טוב, מי ישן עדיין?"
גילית התעוררה בחיוך, נתנה לסבתא נשיקה, יצאה ממיטתה, רצה לחדר האמבטיה וצחצחה את שיניה. בעודה עושה זאת לחשה למברשת האדומה:
"אני אוהבת אותך, כל יום בבוקר ובערב אצחצח שיניים והסוד שלנו יהיה כי בזכותך אשתייך לקבוצת הילדים המחייכים".
לאחר זמן מה כשסיפרה גילית לסבתה על החלום והוסיפה כי יום אחד שכחה לצחצח שיניים ובכל זאת המברשת האדומה לא לקחה אותה לארץ הילדים העצובים.
ענתה סבתא:
"גילית, על פעם אחת המברשת סולחת, אולי אפילו על פעמיים, אך אם תתנגדי ותשכחי לצחצח מספר פעמים, החיידקים יתחילו לחגוג והמברשת פשוט תהיה מוכרחה לקחת אותך לשם".
"טוב סבתא, לא אשכח, הרי זה תענוג לצחצח שיניים".
