פוסט מספר 47 - רנואר (C)

בימים טרופים אלה, בימים בהם הורים רבים נכנסים לחל"ת, בימים אלה בהם חייבים לעשות חושבים על כל הוצאה והוצאה. מה העדיפות. מה חשוב יותר.

צופה במשפחות שבלית ברירה מסרבים לצאצאים לרכוש בגדי מותגים ולהתפשר על בגדים איכותיים לא פחות ללא תו הסימון היוקרתי.

מצב זה מזכיר לי את הפעם הראשונה בו הבאתי לנכדתי בהיותה בערך בת 12, חולצה מבית העסק רנואר. האושר והשמחה על פניה הדהימו אותי וגרמו לי לכתוב את הסיפור הבא.

כשיצאו מהסרט – דסקסו עליו. "ירדן, ראית את הצייר שצִייר את הנערה? הוא צייר מאוד מפורסם. כל תמונה שלו עולה הון תועפות ואת רוצה שאני אקנה לך רנואר, שהתמונות שלו נמכרות באותו סדר גודל של מחירים?" "סבתא, מה שייך תמונות למה שאני רוצה?" "ומה את רוצה?" "אני רוצה מכנסי ג'ינס גזעיים, גוזייה, וחולצת בטן מעל". "רגע, רגע, - מה זה גוזייה. מילה חדשה בשפה העברית?" "סבתא, איפה את חיה? גוזייה זו חזייה לנערות בגילי". "וזה סך הכל מה שאת רוצה? ברצון אקנה לך. זו מתנה מאוד הולמת את אפשרויותיי. למה ביקשת וביקשת שאקנה לך רנואר – עד עכשיו אני לא מבינה". לקחה ירדן יד סבתה בידה – הובילה אותה למרכז הקניון, נעמדה מול חלון ראווה בו מוצגים בגדי נערות, ואמרה: "סבתא, מה את רואה?" "בגדים חמודים המתאימים לגילך". "לא סבתא, תרימי את עינייך לשלט של החנות. זו חנות מאוד אופנתית, וכל מי שקונה את בגדיה בה נחשבת לאִין". סבתא הרימה עיניה – ופרץ צחוק התגלגל מבין שפתותיה, "ר נ ו א ר".