עין הנצי"ב
במסגרת חוג לדרמה בו אני משתתפת, התבקשנו על ידי הבמאי להביא לו סיפורי ילדות הקשורים לישראל. אני בחרתי לכתוב על קיבוץ עין הנצי"ב בו ביליתי שבוע בחברת חבריי בתנועת הנוער בני-עקיבא.
הקיבוץ קרוי על שם הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) וכן עין, על שם שלושת המעיינות הנובעים בתוך שטח הקיבוץ.
הנקודה מנתה בתחילת דרכה חברים מעטים. קבוצה של בוגרי הכשרה מגרמניה שנקראה קיבוץ "אמונים" - שישבה שמונה שנים בחולות נחלת יהודה ליד ראשון לציון ושם נולדו ילדי הקיבוץ הראשונים. קבוצה זו, שכבר גיבשה לעצמה אורח חיים של "תורה עם דרך-ארץ" וטיפחה את דמות "החלוץ תלמיד חכם", הטביעה את חותמה על דמותה של הקבוצה החדשה, והשפעתה ניכרת עד היום. עם השנים התרחבה הקבוצה והפכה מגוף אחיד ומגובש לקבוצה רב-גונית ותוססת.
בשנתיים הראשונות שהו חלק מחברי הקבוצה בעמק בית שאן והשאר המשיכו לשהות בנחלת יהודה. הקבוצות התאחדו בנקודת הקבע בעמק בית שאן בשנת 1948.
סמוך לקום המדינה הצטרפו חברי עליית הנוער שבאו מהתופת, מאימת השואה, מצ'כיה, בלגיה, צרפת, הולנד והביאו עמם רוח חדשה ותרבות עשירה.
בתחילת שנות החמישים הגיע גרעין "יבנה" שהם חניכי תנועת בני-עקיבא ובתחילת שנות השישים הגיע גרעין "גאולים".
אחריהם עברו בקבוצה גרעינים רבים שכל אחד מהם השאיר נציג או שניים שבחרו להגשים את דרך תורה ועבורה, אך ראויים לציון גרעיני "הראל" "שחם" ו"שחף" שרבים מהם השתקעו בקיבוץ.
בעקבות גרעיני בני עקיבא שהתיישבו בעין הנצי"ב, נשלחו בני נוער להתגורר כשבוע בקיבוץ כדי לחוש את האווירה ואולי כשיגיע זמנם להתגייס, יחליטו שגם הם מצטרפים לאחד הגרעינים.
***
בהיותי כבת 12-13 זוכרת את אותו שבוע בו ביליתי בחברת חבריי בקיבוץ זה.
בבוקרו של יום התאספנו סביב מזכיר הקיבוץ אשר חילק אותנו לעבודה בענפי הקיבוץ. מי לרפת, מי למכבסה, מי לחדר אוכל ומי לגן ירק.
כששאל מי רוצה לרעות צאן? הרמתי את אצבעי בהתלהבות. אני רוצה אני רוצה ונבחרתי. חבריי התפזרו כל אחד לאשר נשלח.
רועה הצאן הגיע ואמר לי: אפרת, בואי איתי.
יצאנו משערי הקיבוץ, צעדנו בשביל בין השדות, הגענו לשדה בו נגלה לעיניי עדר כבשים המלחך את הצמחים שהיווה מזונם.
רועה הצאן אמר לי: העדר יאכל כרצונו בשדה זה, אולם את רואה את השביל הצר המוביל לשדה השני, לשם אסור לעדר ללכת.
הקשבתי. לפתע אמר לי: אפרת, אני חוזר לקיבוץ ואת נשארת עם העדר ובשעת הצהריים תחזירי את העדר לקיבוץ.
מה? אני? נבהלתי. קודם כל איך אדע מהי שעת הצהריים. ברור שבתקופה ההיא לא היה לי שעון על היד.
אין בעיה, קחי את המקל. הרימי אותו למעלה והשמש כבר תסמן לך על המקל מתי היא השעה הנכונה. לא הבנתי.
ומה יהיה אם ינסו לעבור לשדה השני, איך אתמודד עם זה?
אין בעיה תצעקי להם – טזזז טזזז טוזזז, הם יישמעו לך.
בלית ברירה נשארתי בגפי. הרועה חזר לקיבוץ.
התיישבתי על אבן. האווירה הייתה קסומה. אמרתי לעצמי איזה כייף של עבודה. אין שום מאמץ.
לפתע חשכו עיניי. הבחנתי שהעדר אט אט הולך לכוון השדה השני.
פחדתי. פחדתי אפילו לגשת קרוב אליהם. מה? אני הרי ילדה קטנה, איך ישמעו לי. התחלתי לצעוק: טזזז טזזז טזזז, נאדה. העדר לא מקשיב לי וממשיך לעבר השדה השני.
דמעות עלו בעיניי מחוסר אונים, זרקתי את המקל והתחלתי לרוץ לכוון הקיבוץ. הבכי שלי הלך והתגבר. קיבוצניקים שעבדו בשדות צעקו לעברי: ילדה, מה קרה? למה את בוכה?. לא עניתי והמשכתי לרוץ.
הגעתי לביתו של רועה הצאן, דפקתי חזק על הדלת. יצא אלי ושאל: אפרת, למה את בוכה? מה קרה? ולמה עזבת את הצאן.
עניתי בקול בוכים: הכבשים, הכבשים, הם הלכו לאן שאסור להם. כמה שצעקתי לא נשמעו לי.
הרועה משום מה חייך אלי ואמר: אפרת בואי נחזור לשדה. הלכתי אחריו. הגענו. על השביל המוביל לשדה האיל עמד בראש העדר הכבשים מאחוריו. מצפים לרועה הצאן שיחזיר אותם לדיר.
הרועה הרגיע אותי ואמר – אפרת בכל מקרה אם לא היית רצה חזרה לקיבוץ, העדר כבר מיומן שבסוף הארוחה הולך לשביל ומצפה לחזרה.
כילדה עירונית, ברור, לא הבנתי את התהליך. נרגעתי.
לצערי העובדים בשדה סיפרו בחדר האוכל את סיפור רועת הצאן. כנראה סיפר להם רועה הצאן וזה הגיע מהר מאוד לאוזני חבריי.
ילדים שידועים שבמצבים מסוימים אין בהם רחמים, צחקו עלי ואני מאוד התביישתי.
בגיל מאוחר יותר. בכל פעם שנזכרת בחוויה זו, רואה בה כקוריוז ומחייכת לעצמי.
Comments