בתקופה זו, לצערנו, אנשים רבים נכנסים לבידוד. ילדים, מבוגרים, קשישים.
להיות ספונים בחדר שבועיים ללא יציאה מתוכו יכול לחרפן את היושב.
אם זה בקרב משפחה, ניחא.
אם זה במלונית גם ניחא, אך להיות בקרב אנשים זרים, לא חגיגה גדולה.
אם זה מבוגר בודד, עבורו להיות בבידוד זה דבר שקשה להאמין שאפשרי לעבור חוויה זו ללא מיני כניסה לדיכאון.
האנושות בורכה במכשיר הטלוויזיה שניתן לצפות בה שעות רבות ביום.
הנייד גם הוא עושה עבודתו נאמנה.
המחשב מספק עניין בתחומים רבים.
אך בכל זאת חסר משהו והוא התייחסות למצבו הנפשי של המבודד.
לפני 4 ימים נודע לי כי אני מצטרפת לקבוצת המבודדים.
נמצאת בדיור מוגן. יש לנו חוג חברתי והמדריך לצערו ולצער הקבוצה חלה בקורונה וקבלנו הודעה שכל הקבוצה תיכנס לבידוד.
מודה לאל שאני נמצאת במקום ומקבלת את כל התמיכה הפיזית והנפשית.
זה אומר - דואגים לנו למזון בשפע.
מדי בוקר אם הבית מביאה לנו עיתון ושואלת מה שלומנו ובאם זקוקים למשהו.
חברותיי לקבוצה שגם הן מבודדות, אנו מטלפנות אחת לשנייה וזה מעביר חלק מהיום.
גם דיירים שאינם מבודדים מטלפנים לדאוג לשלומנו.
כפי שסיפרתי יש לי 3 ידידים גברים המציעים עזרה וקבלתי:
אחד הביא לי את האוכל
השני מביא לי את העוגות הטעימות שמחולקות בשעה 16.00
השלישי הביא לי היום ספר שנראה לי כי אתענג בקריאתי אותו.
תמיד חלמתי על ידיד גבר (מלבד ידידות עם נשים), פה קבלתי פי שלוש.
אנשי צוות גם הם במתעניינים.
יש לנו פה טלוויזיה במעגל סגור ואם אנו פותחים בערוץ שלנו, יכולים לצפות בכל ההרצאות והמופעים הנערכים אצלנו.
צפיתי במופע של סוזי מילר ומוני. הקשבתי להרצאה אודות הבחירות. בערב שישי קבלת שבת האזנתי לזמר המופיע בפני הדיירים. זה כייף שגם לא מפספסים את עולם התרבות המוענק לנו בכמויות.
מחר בבוקר אנו נעבור בדיקת קורונה ועם יד על הלב בבקשה שהתשובה תהיה שלילית למרות שלמען הסר ספק נצטרך לבלות עוד כשבוע בחדר. לאור האמור לעיל – זה לא נעים אך גם לא נורא.
