לפני כ-25 שנה כשהדיור מוגן שלנו, עדיין נקרא "אחוזת בית", נרשמנו בעלי ז"ל ואני כמנויים למכון כושר.
סופר לי כי אחד הדיירים כותב שירים.
בקשתי להיפגש עמו. הסכים.
ישבנו ליד מכון הכושר. סיפר לי כי שנים רבות כותב שירים. היה מופיע בפני הדיירים. אולם משום מה בזמן האחרון מונעים ממנו להמשיך בזה.
אמרתי כי אשמח לשמוע שיריו.
כשהתחיל לקרוא, שמעתי בצער רעד בקולו והמילים זרמו מפיו, אולם לא הבנתי את כולן. במצב זה הבנתי מדוע אין אפשרות להעלותו לבמה.
לקחתי את המחברת והתחלתי לקרוא.
מילותיו החזירוני שנים רבות אחורה, אותן מילים שהיו שגורות בנו והתאימו מאוד לאותה תקופה.
כשסגרתי את המחברת. הודיתי לו ואמרתי כי מאוד מאוד נהניתי.
דמעות נצצו בזוויות עיניו באומרו תודה לך.
בהמשך השנים, מדי פעם נזכרתי באותו דייר. יום אחד התיישבתי ליד המחשב וחיברתי את הסיפור "אוזן קשבת"
איש עמל היה אוריאל, מבוקר עד ערב פסע מאחורי מחרשה המפלחת אדמת טרשים המקיפה את הקיבוץ שזה לא מכבר עלו חבריו על הקרקע. כל שעת אור הייתה חיונית כדי לרכך את רגבי העפר, להכינם לזריעה, שתילה, השקיה ובבוא הזמן קטיפת התנובה.
לעת ערב, לאורו של נר, רכון מעל גבי שולחן מתקפל, בחדר קטנטן אשר הוקצה לרעייתו הטרייה ולו. גופו עייף, כל איבר בו זועק למנוחה, אך מעצם המחשבה על מחברותיו, הוצף באנרגיות חדשות. הדפים הלבנים חיכו לידיו שתמזוגנה לתוכם כל רחשי ליבו, חלומותיו, שאיפותיו, אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. מחברות אלו הוטמנו ונשמרו במגירות נעולות.
אשתו, בדומה לו, אשת עמל גם היא, בסוף יום עבודתה, כשהציע לקרוא בפניה מיצירותיו, תגובתה הייתה כי מותשת היא מכדי להאזין. תסכול רב עטף אותו, כה זקוק היה לאוזן קשבת, חפץ לקבל משוב על שיריו.
שנים חלפו נשאר בגפו.
נכדו של ידידו הטוב ביקש מסבו כי יבוא לביה"ס לספר תולדותיו, וזאת במסגרת פרויקט הקניית מידע לתלמידים אודות היסטוריית א"י. הסב התחמק, לא ראה עצמו עומד בפני כיתה ומרצה.
החבר הציע לאוריאל להקריא שיריו בפני הנערים, מאחר שכל נושא שיובא מאותם ימים יתקבל ברצון ובתוך מחברותיו הרי טמונים הסיפורים שנכתבו בחלקם מהדמיון אמנם – אולם רובם סופרו ממציאות אותם ימים של בניית המולדת.
אוריאל ראה בכך הזדמנות פז להנחיל שיריו לדור החדש. סוף סוף חשב, יצאו לאור ממעמקי המגירה.
בלב שמח התייצב בכיתה בשעה היעודה. הוציא ביד רועדת מחברותיו, כִחכח בגרונו והחל לקרוא ממיטב יצירותיו.
במשולב עם צליל קולו נשמעה בחדר אוושה של תנועת התלמידים בכיסאותיהם בחוסר מנוחה. תלמיד אחד העז ופלט מפיו – "אוף יאלה, איזו שפה זו, אנחנו לא מבינים כלום, סבא, לא שמעת על סלנג? על עברית בכאילו?". עם ההערה הראשונה נסחפו שאר התלמידים ורמזו כי מוטב שקילוח המילים לתוך אוזניהם ייפסק.
אוריאל חש עלבון, הפסיק ההקראה, הבין כי במקום זה לא תהיה אוזן קשבת לשיריו. קיווה כי המילים היפות, הרגשות, הנוסטלגיה, יעוררו בתלמידים סקרנות לגבי אותה תקופה שחלפה ללא שוב. המציאות טפחה על פניו. הנוער של היום יצר שפה חדשה שהדמיון בינה לבין השפה המקורית מועט. אסף מחברותיו ובצעד נכלם יצא מהחדר.
אחת מהתלמידות סיפרה לסבתה את אשר אירע בכיתה. הסבתא הבינה לנפשו של אוריאל מאחר שגם היא כאמנית – עבודותיה נעשו ברוח ימים קודמים – נופים, פרחים, ששיקפו מציאות שחלפה, הייתה לה בעיה להביא יצירותיה לעיני קהל צעיר אשר הביע זלזול לכל ציור שאינו כזה של קווים בלתי מפוענחים.
ביקשה להכיר את אוריאל.
בביתה, על כוס תה ועוגיות מעשה ידיה, קרא לה משיריו. לחלוחית צצה בזוויות עיניה. זה עידן ועידנים לא זכתה ליהנות מזר מילים אשר הוענק לה וכל הווייתה התבשמה מהם. מילים אלו סחפו אותה למקומות חבויים בזיכרונה, דלו את כל אהבותיה, נופי ילדותה, צמרמורת נעימה אפפה את גופה.
לקחה אותו לסיור להראות לו ציוריה על קירות ביתה ונפעמה מול התפעלותו. כל תמונה עינגה את עיניו. בקול צרוד מהתרגשות אמר כי אצבע נעלמה הורתה לנכדתה להפגיש ביניהם.
צץ בראשם רעיון: תכנית משותפת. אנשים יוזמנו לביתה שקירותיו מעוטרי ציוריה, הוא יקריא משיריו בפני כל אלה אשר נשארה בנפשם טיפת געגועים לאותם ימים.
Comments